אנחנו לומדים בעולם הרוחני שבתוך כל אחד מאיתנו ישנם שני כוחות מנוגדים: כוח אחד הוא הקול של הנשמה שמעודד אותנו להיות בנתינה, להתחשב באחרים, והכוח השני הוא הקול של היריב- האגו שלנו- שמעודד אותנו לחשוב רק על עצמנו ולהתנהג בתגובתיות כלפי אחרים.

 

בכל פעם שאנחנו נמצאים בצומת של קבלת החלטות, החל ממה לאכול לארוחת צהריים ועד- כיצד לנהוג כשפגעו בי, שני הקולות (המחשבות שבראש שלנו) מנהלים מאבק על הבחירה שלנו. כמעט תמיד נשמע קודם את קול היריב צועק ומשתולל ובכדי לשמוע את קול הנשמה ברגעים של סערת רגשות, צריך ממש להתאמץ ולהירגע ולהנמיך את קול היריב, בכדי שנוכל להתחיל ולשמוע את הקול של הנשמה. זה השלב הקשה ביותר בתהליך.

 

אז אם לנו כל כך קשה מה קורה אצל ילדים? שעדיין לא מיומנים מספיק בקבלת החלטות וניהול רגשות? בסביבות גיל שנתיים-שלוש הילדים מפתחים יכולת מוגבלת של עצמאות והתחלה של הבנה שיש להם אפשרות בחירה. זו תגלית כל כך גדולה, המעבר מתלות מלאה בהורה לאפשרות לבחירה אישית. אז כמו צעצוע חדש, מנסים אותו כמה שיותר, עד כדי כך שגם כשילדים מתכוונים להגיד "כן" הם לפעמים יגידו "לא" באופן אוטומטי! רק בגלל שהם יכולים! ואם זה מעורר בנו ההורים תגובה כלשהי זה עוד יותר מרתק אותם: "וואו, אני יכול להשפיע על מצב הרוח וההתנהגות של ההורה שלי! איזה כוח ענק יש לי!" אז מה דעתכם, מנקודת מבט של ילד זה משהו שכדאי להמשיך בו או לא? כמובן שכן! ומה הפיתרון? כמו רוב הדברים- מודעות! אבל איך עושים את זה בפועל, בכל רגע, הרי הילדים שלנו בדרך כלל מתעוררים בבוקר לפנינו, כך שהם בשיא הפעולה עוד לפני שפקחנו עיניים...

 

יש שתי רמות של פיתרון: מניעה של בעיות התנהגות והתמודדות עם בעיות בזמן שהן קורות. נתחיל בהתמודדות מכיוון שלמרבה האירוניה זה הצעד הקל יותר. אנחנו יודעים שילדים אוהבים הרגלים, שיגרה וכללים, זה מה שמקנה להם בטחון- הם יודעים למה לצפות. כשאנחנו בתגובה, לרוב, הדרך לפיצוץ קצרה מאוד ואז אנחנו ישר – מענישים, צועקים או מאיימים- קרקס שלם שבדרך כלל רק מלבה את הויכוח. אנחנו הופכים לילדים בעצמנו ונותנים לילדים שלנו את כל הכוח לשלוט בנו ולנהל את התגבות שלנו והשיגרה והביטחון שלהם מתערערים. חשוב שנזכור שהדרך הזו אף פעם לא תשיג פיתרון לטווח הארוך ולא תוביל לשינוי בהתנהגות של הילד- וזו המטרה שלנו בסופו של דבר. גם אם אנחנו לא מצליחים בהתחלה לא להגיב, הצעד הראשון הוא לזכור שזה לא הפיתרון לבעיה ולהיות מוכנים להיפתח לדרך אחרת.

 

אנחנו צריכים לגרום לילד להבין שכדאי לו להקשיב לנו והוא ירוויח מזה ובו זמנית לא להגיב ליריב שלו וזה רק בקור רוח, אהבה ואסרטיביות. גם אם אנחנו עומדים להתפוצץ, אם נראה את זה כלפי חוץ זה לא יעזור. חכמת הקבלה מדברת הרבה על סיבה ותוצאה כערך מאוד חשוב בחיים וגם בחינוך. ההבדל היחיד והמהותי בין לתת עונש לעומת להסביר לילד את חוקי הסיבה והתוצאה בחיים שלנו זה – האם הזהרנו אותם מראש. לא בכעס ואיומים אלא באהבה ונחישות- "אני אומרת לך מראש שאם לא תתלבש עכשיו לגן אתה לא תוכל לבחור איזה שיר נשמע בדרך בפלאפון- אני אבחר בעצמי. ואם תתלבש עכשיו ולבד תוכל לבחור שני שירים!" במשפט הפשוט הזה יש כמה דברים חשובים:

1. לא היינו בתגובה ולא נתנו עונש

2. הסברנו בצורה פשוטה ובכבוד את התוצאות של הבחירה של הילד

3. נתנו לו אפשרות בחירה במשהו שחשוב לו ושהוא אוהב כדי לדרבן אותו לבחור באפשרות שאנחנו מעדיפים מבלי להיכנס למאבקי כוח

4. לא אמרנו לו רק מה לא לעשות אלא מה ירוויח בתמורה אם אכן יקשיב לנו.

 

הרבה פעמים מרוב שילדים שומעים "לא" הם גם עונים "לא" באופן אוטומטי. כשאנחנו מענישים אנחנו ישר פועלים מתוך תגובה ולא מאפשרים לילד שום אפשרות לבחור אחרת מבלי להרגיש שהפסיד משהו ואם נשים לב, הרבה פעמים אנחנו לא מקיימים את העונשים שהצהרנו או שמרוב איומים, למילה שלנו כבר אין משמעות והילד כבר לא מקשיב בכל מקרה.

 

טכניקה נוספת להתמודדות היא לדבר לילד לפי המזל האסטרולוגי שלו בכדי לעודד שיתוף פעולה ולא להיכנס עימותים בנקודות רגישות שלו. גם מערכת יחסים של הורות זה משהו שנבנה עם הזמן ואמון שצריך לרכוש ולהרוויח. זה לא מובן מאליו שילד יקשיב לנו רק בגלל שאנחנו ההורים שלו, הרי זה מהות המושג מערכת יחסים של תיקון. זכרו שזה שאנחנו ההורים זה אומר שהאחריות להתפתחות האישית והלימוד היא שלנו ודרך זה, זה יבוא לידי ביטוי אצל הילדים. אז למשל – בני מזל אריה –לא לצעוק, להעיר או לפגוע בכבוד שלהם בפני אנשים אחרים. בני מזל טלה – כדאי לסקרן ולעורר את רוח התחרותיות שלהם. בני מזל תאומים – כל הזמן לחדש ולגוון את השיגרה, לעומת זאת בני מזל שור צריכים שיגרה והרבה הכנה מראש לפני כל פעילות.

 

ומעבר למזל – לכל ילד חשוב שנקשיב ונתבונן בו ונילמד אותו ואת השפה שמדברת אליו ונדבר איתו בדרך שמתאימה לו. ברגש עם ילדים רגישים, בהגיון עם ילדים ריאלים ולא להיכנס למאבקי כוח עם ילדים עקשנים. כמו שאומרים choose your battles - מה הדברים שחשובים לנו ואנחנו לא מוותרים עליהם ומה רק קצת כואב לאגו שלנו אבל נוכל לוותר עליו כדי שגם הילד ירגיש שהוא בוחר בעצמו, שלמילה שלו ולרצון שלו יש כוח, כלומר – הוא משמעותי ובעל ערך. והרבה פעמים זה עניין של ניסוי וטעיה עד שמוצאים מה עובד בשבילנו מה עובד עם ילדנו.